מאז ומתמיד חיפשתי משמעות ביצירה. כתלמידה במגמת אמנות בתיכון, הצלחתי להבין את ההיסטוריה האנושית בזכות לימודי תולדות האמנות שסיפרו את סיפור ההוויה של אותה התקופה והביטוי שלה ביצירות האמנות. כאילו היצירות תיעדו את הלך הרוח הרגשי של התקופה, הוקסמתי מהפשטות שבתחריטי המערות, הבנתי את הדוגמטיות של ימי הביניים דרך הכללים המובנים של כל אחת מהיצירות עליהן למדתי, האיקונוגרפיה של צליבת ישו, הארכיטקטורה של הקתדרלות המאיימות הגורמות עד היום לכל מי שעומד בהן להרגיש קטן ומאוים. עד שהגיע הרנסנס וטרף את הקלפים, לאט לאט מסרי הנאורות והחילוניות חילחלו באמצעות אמנות ומדע. האמנות שינתה את פני החברה.
התגלית הזאת טלטלה את עולמי.
היצירה שעוררה את תשומת ליבי במיוחד הייתה "אולימפיה" של אדואר מאנה, שבישרה על תחילת התקופה המודרנית.
הוא התכוון להזכיר את היצירה של טיציאן "ונוס מאורבינו" המסמלת את מה שמעודן ויפה באישה הממתינה ליום חתונתה, משרתות המטפלות בתיבת הנדוניה, התנוחה חסרת האונים והרכה, הכלב הנאמן...
אולימפיה, לעומתה, מקבלת זר פרחים מאחד ממאהביה הרבים באמצעות המשרתת השחורה שלה כשלמרגלותיה חתול שחור סמור שיער המסמל את ערמומיות, אי נאמנות ועצמאות. אולימפיה משירה מבט אל הצופה ולא מתביישת במערומיה.
שתי היצירות האלה היו תלויות בסלון שלי, זו לצד זו במשך שנים רבות וכנראה מבלי שהתייחסתי לזה יותר מדי, השפיעו על הבחירות והרצונות שלי.
כשלמדתי NLP הבנתי את כוחו של התת המודע בהעברת מסרים למוח שלנו שגורמים לנו לפעול, לחשוב ולהרגיש בדרך מסוימת. רק בשנים האחרונות הבנתי עד כמה היצירה עוקפת את התודעה ולא משתהה שם בכלל. ההבנה הזאת מאפשרת לי להשתמש ביצירה כאמצעי לעקוף את ההיגיון השטוף שלי, מלא בתבניות, דפוסים, אמונות וגם בהתרסות.